על גמישות מחשבתית ומדע בדיוני

במאמר הקודם הצגנו את העובדה שישנן הרבה שכבות של ידע שאינן נגישות לנו בגלל מגבלות החושים שלנו. במאמר הזה אני רוצה להרחיב על מגבלה נוספת, אולי המשמעותית ביותר – זמן.

כמה פעמים חשבתם לעצמם "לו רק היה לי יותר זמן, הייתי יכול…”, או שאמרו לכם "תזדרזו, אין זמן". הרבה? כל הזמן! כולנו מוגבלים בזמן, זו המגבלה הגדולה ביותר שלנו, לפחות כך נדמה לנו. יש לנו עבר, הווה, עתיד ומוות וודאי. אנו חיים עם המגבלה הזו כל חיינו, אנו חווים אותה ביום-יום – במירוץ בין לימודים לעבודה, בין עבודה למשפחה, במרדף אחרי משימות ומטלות בית, ברצון בעוד טיול, עוד חוויה, עוד תואר, עוד זמן עם אהובנו…

אבל כמה מאיתנו שמים לב לאיך שמגבלת הזמן מעצבת את צורת החשיבה שלנו? את התפיסות שלנו לגבי מה אפשרי ומה לא? מה שלא קיים במציאות שלנו היום, יכול להיות קיים בעתיד, אך קשה לנו להרפות ממה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים ומהמציאות שהתרגלנו אליה ולכן אנו שוללים אפשרויות רבות.

קשה לנו מאוד לדמיין עולם ללא זמן. ואולי בשל כך, הזמן מרתק. נושא הזמן זכה לאמונות שונות, מחקרים ותיאוריות מדעיות, כמו גם לספרים וסרטים בדיוניים רבים, שמתייחסים לחיי נצח, מסע בזמן, יקומים מקבילים ועוד. בזכות הזמן ישנו שינוי, והוא זה שגורם לנו לראות דברים כל פעם בפרספקטיבה חדשה, בבחינת "דברים שרואים מכאן, לא רואים משם".

בעבר, ראינו את העולם כשטוח. עם הזמן החלו אנשים לגלות כי ההבנה המקובלת מוטעית. הצטברו יותר מדי ראיות לכך שהעולם כדורי ולא שטוח, ומדהים מזה: בתנועה מתמדת. התיאוריות האלו גרמו לסערות רבות ומפיציהם, כמו גלילאו, נתקלו בידו הקשה של השלטון. אך לאט לאט, עוד ועוד אנשים העזו לצאת מתבניות החשיבה שלהם וגילו שהעולם נראה אחרת, שיש אפשרויות נוספות שהם לא דמיינו עד אז. כדי להמחיש למה אני מתכוון היכנסו לסרטון הזה.

עם השנים התאוריה של עולם עגול הפכה למציאות, בעיקר בזכות תמונות וסרטוני וידיאו שמתעדים אותנו מהחלל. האמת, כדור הארץ עדיין מרגיש לנו ישר והתזוזות היחידות שאנחנו מרגישים הן רעידות אדמה, אבל אנחנו תופסים את המציאות אחרת, גם אם אנחנו לא ממש מבינים את זה.

מכירים את כוח הכבידה? דברים נופלים לאדמה. נו, זה ברור. האם יכול להיות שמשהו לא יפול, שלא תחול הכבידה? בעבר לא יכולנו לחשוב על זה, אך לאחר שזכינו לצפות בהעדר כבידה מתועד בוידיאו בחללית, היום כולנו יכולים לדמיין את זה.

ההיסטוריה מוכיחה כי לאורך ציר הזמן הארצי יותר ויותר שכבות מידע נחשפות ויותר ויותר מגבלות אנושיות נפרצות. הצלחנו להטיס מטוסים, להגיע לחלל, להמציא תרופות, מחשבים, לשבט, למפות את הגנום האנושי ועוד. מצד שני, לא בטוח שאיכות חיינו השתפרה, אנשים בימינו לא מאושרים יותר מבעבר ועל כל תרופה פלאית שהומצאה באה מחלה חדשה, שטורפת את הקלפים מחדש.

אנו יודעים גם על שכבות מידע שהיו כאן ואינן עוד. העולם איבד לאורך השנים חלק משמעותי מהידע שהיה לו. תרבויות ענק היו ונעלמו, ואיתן הידע שצברו. פרעונים שידעו לחנוט ולבנות פירמידות, תרבות המאיה, למוריה ואטלנטיס, סודות גדולים וקטנים, אבדו. אנו נעים בתנועת מטוטלת – שכבות נחשפות, אחרות נסתרות.

כנראה שלעולם לא נוכל להשתחרר ממגבלות הזמן והחושים, אבל בהבנה שלהם מסתתר שיעור חשוב מאין כמוהו: עלינו להתייחס לכל מה שאנחנו יודעים על עצמנו, על אחרים, על העולם, כהנחות יסוד זמניות. להיות במצב תמידי של "גישוש מחקרי” ולהיפתח לאפשרות שהנחות היסוד שלנו שגויות. כשחיים בסימן שאלה במקום בסימן קריאה, אנחנו מעודדים גמישות מחשבתית שיכולה לגלות לנו "מי הזיז את הגבינה שלי".

לגלות שטעינו יכולה להיות זכות גדולה, וזה בטח לא צריך לרפות את ידינו. אבי היה אומר לי: “נלמד, נלמד ובסוף נמות טיפשים". זה נכון. אנחנו מוגבלים ביכולת ההבנה והתפישה שלנו. אז מה. הלימוד עצמו הוא תהליך מרתק, שמביא לנו תובנות שימושיות, גם אם זמניות.

ואולי השאלה הנכונה היא לא: האם הבנתי הכל? אלא: האם הבנתי משהו חדש?

לצפייה בשאר המאמרים בסדרה:

מאמר 1 – "עולם השכבות הנסתרות"

מאמר 3 – "מידע זה כוח. האמנם?"

מאמר 4 – "חינם: משקפיים מיוחדות לבעלי עסקים"