עולם השכבות הנסתרות

הנה משפט שכל אחד אמר לפחות פעם אחת בחיים:
"
איך לא ראיתי את זה. זה היה לי ממש מול העיניים."

למעשה זה מסוג המשפטים שחוזרים על עצמם לאורך החיים.

הדברים בורחים מעינינו. אנחנו לא "רואים" דברים.

במהלכו של מחקר רב שנים שאני עורך, הכה בי לפתע ברק, כרעם ביום בהיר. גיליתי שאני, כמו רבים אחרים סביבי, למעשה עיוור.
זה היה אסון. לא יכולתי להשלים עם העובדה שמשהו כה ברור, כל כך גדול, היה מול עיני תקופה ארוכה ואילו אני, אני לא ראיתי אותו.

איך זה יכול להיות? מה זה אומר עלי? למה זה קרה לי?

האדמה נשמטה לי מתחת לרגליים. נסחפתי למערבולת. התחושה הייתה ממש קשה, פחד כבד, לילות של "תחקירים אישיים" בניסיון לאתר את "השתלשלות המקרה". איך זה קרה.

לאחר כמה שבועות ראיתי שזה לא עובר, הפחד הזה משתלט עלי, אני לא יכול להרפות ממנו, המערבולת מאיימת לסחוף אותי, אני על סף טביעה. הרגשתי שאני חייב לעשות משהו, לפני שיהיה מאוחר. נאחזתי בשאריות הכח האחרונות שעוד נותרו בי והתפללתי לאל עליון שיפקח את עיני.

עוד אני מלקק את פצעי נגלה לעיני עולם חדש, עולם עצום של שכבות נסתרות. עולם אין סופי של תגליות חדשות. הבנתי די מהר, כי עולם השכבות הוא פתח להבנה עמוקה של מרבית הבעיות והקשיים שלי והוא זו שיוביל אותי לפתרונם.

ה"אסון" שלי לקח אותי למסע שהתחיל בקושי רב והפך למסע מרתק. מסע שהפך את האסון שלי למתנה.


הכרת עולם השכבות קשרה את כל חיי בסרט, הכל היה יותר ברור, הכל קשור.
היא עזרה לי להבין את עצמי, איך אני פועל ולמה, כמה טעויות עשיתי ולמה. התחלתי להבין דברים במימד חדש. אלוהים פקח את עיני.


דברים ומצבים התחילו לקבל משמעויות חדשות, אמירות ופתגמים קיבלו מימד עמוק וצבע זוהר.

אם התוצאות לא היו מדהימות. לא הייתי טורח

למעשה, החשיפה הראשונה ל"קצה הקרחון" של עולם זה הייתה כשהייתי בתיכון. מורה צעיר ונמרץ בשם יורם הרפז (לימים ד"ר לחינוך ועורך "הד לחינוך"), חשף בפנינו תיאוריות פילוסופיות השוללות את הסתמכותנו על החושים. הרגשתי ש"הפלסף" הזה הוא בלבול מוח לא מעשי, לא בשבילי.
אני בחור פרקטי.
למעשה, עמעמתי את השכבה הזו. אבל לא לאורך זמן

כדי להתרענן, אתן לכם תחושה על מה מדובר ואפנה אתכם לסרטון קצר ביוטיוב.

כדאי שתקשיבו היטב להנחיות, זה תרגיל שאפשר לעשות רק פעם אחת בחיים.
הסרטון ממחיש את עולם השכבות הנסתרות ומציג מבחן קשב סלקטיבי.
בסרטון יש שתי קבוצות, קבוצה אחת עם חולצות לבנות והשנייה עם חולצות שחורות. המשימה שלכם היא להתרכז במסירות כדור של הקבוצה הלבנה. האם תצליחו לספור כמה מסירות מבצעת הקבוצה הלבנה?

צפו בסרטון עד סופו עכשיו (זה ממש קצר)

כשראיתי את הסרטון הייתי בטוח שעובדים עלי. למעשה עד היום משהו בי מתקומם ואומר שזה לא הגיוני שלא ראיתי את זה. אבל, לא מדובר פה בהגיון. זו המציאות. שכבת מידע גדולה ומשמעותית שעומדת מול עיני ואני לא רואה אותה. לאורך הזמן נותרתי פעור פה כל פעם מחדש, כשנוכחתי לדעת כמה שכבות נסתרות כאלו יש לנו בחיי היום יום.

בואו נראה דוגמה נוספת, מוכרת יותר, שמראה איך למעלה מ- 50% מהאנשים לא מזהים שהאדם שמדבר איתם מתחלף וממשיכים לדבר איתו כאילו כלום לא השתנה.

אנו קולטים את העולם באמצעות חושים.
תמיד מדברים על חמשת החושים ועל החוש השישי העלום. אולם, לאדם ולבע"ח יש הרבה יותר חושים ותתי חושים. נזכיר למשל את חוש הרעב, את חישת שיווי משקל, חישת מרחב, חישת תנועה, חישת כאב, חישת לחץ, חישת שדה חשמלי, זיהוי מגנטי (ניווט), תגובה לאור ותדרי אור קיצוניים (פרחים), זיהוי חום, תדרי קול נמוכים, גלי שמע.
מתוך מגוון שלם של חושים, החושים הדומיננטיים הם בד"כ הראייה, הטעם, השמיעה, הריח והמישוש. לחלק מהחושים שלנו אנו מודעים, לחלק אחר לא. לחלק יותר ולחלק פחות.

הטכנולוגיה עושה שנים רבות שימוש בחישה אלקטרונית המבוססת על יכולות חושיות שונות של בעלי חיים שהשתכללו לכדי פיתוחים אזרחיים, רפואיים וצבאיים.

אם ננתח כל חוש מבחינה מדעית נוכל לראות כי החושים נותנים לנו כלים מוגבלים ולא מדויקים לקליטת שכבות המידע שהעולם חושף בפנינו. בנוסף קיימים בינינו אנשים עם נכויות, מוגבלי חושים או שהחושים שלהם נפגעו, אנשים שסובלים מ"קהות חושים" פיזית או מנטלית ואם "יצאנו נקיים" מכל זה בצעירותנו, באה הזקנה ושוחקת לנו את החושים. זה רק עניין של זמן.

בארץ המודעות לעניין הזה התפתחה בעיקר ב-10 שנים האחרונות. היום נראה שכמעט כל אחד סובל מרמת הפרעה מסוימת. בעידן המידע, רבים האנשים שעודף שכבות מידע גורם להם עומס וקושי לתפקד ולכן הדרך שלהם להתמודד היא ל"התנתק משכבות מידע" שנראות פחות חשובות.
לאחרים, מנגנון ההתנתקות הזה חסום, מה שגורם להם לעומס משמעותי יותר בקליטה חושית ול"קצרים".

נשמע כאילו גורלנו נגזר, אין לנו הרבה מה לעשות, הכל עניין של זמן.

זה לא נכון. מסתבר שיש צד שני למטבע והוא מדהים אפילו יותר.

בספרו "המוח הגמיש" מציג ד"ר נורמן דוידג', פסיכיאטר, באור חדש את הקשר המסקרן בין גוף לנפש. הוא מתאר יכולות מדהימות של המוח האנושי, להתחדש ולשקם את יכולותיו לניהול פיזי של הגוף לאחר פגיעות. ד"ר נורמן מספר על אנשים שמוחם הצליח "לתקן" את עצמו ללמוד לראות למרות העיוורון, לתקן ליקויי למידה, להעלות את רמת המשכל, להתגבר על כאבי פנטום (כאבים "מוחשיים" באיבר שנכרת ואינו קיים), לטפל בהפרעות אובססיביות ועוד.

אני רוצה להציג בפניכם את ניל הרביסון. ניל נולד עם תסמונת ראייתית נדירה הקרויה אכרומטופסיה , שהיא עיוורון צבעים מוחלט. הוא רואה את העולם בשחור לבן. ניל הצליח יחד עם אחרים לפתח מתקן שמאפשר לו "לשמוע צבעים". הבחור, בדומה למטופליו של ד"ר נורמן, מצא דרך להציף שכבות חדשות, שכבות נסתרות. יש לו מימד נוסף של מידע שימושי שאין לאף אחד אחר. הוא יכול להקשיב לצבעים. וואו.

ואיך כל זה קשור אליכם? 

אני ממליץ לכם לעקוב אחרינו בפייסבוק, ולגלות במאמר הבא.

לצפייה בשאר המאמרים בסדרה:

מאמר 2 – "על גמישות מחשבתית ומדע בדיוני"

מאמר 3 – "מידע זה כוח. האמנם?"

מאמר 4 – "חינם: משקפיים מיוחדות לבעלי עסקים"